החלטה בתיק בר"ע 456/04

1.         בבית-משפט קמא מתבררת תביעתה של המבקשת, תושבת ארצות הברית, נגד המשיב, עורך דין, שהיה בא כוחה וייצג אותה במספר הליכים שהתנהלו בבתי- משפט בישראל. על-פי האמור בכתב התביעה העבירה המבקשת למשיב, לפי דרישתו, סך של 90,000$. המבקשת טוענת, כי לא קיבלה מן המשיב דיווח לאילו מטרות נדרשו הסכומים שהועברו לידיו ומה היו תוצאות ההליכים שנוהלו בשמה. כמו כן, לא קיבלה חשבוניות בגין הסכומים שהועברו לידי המשיב. המבקשת עתרה בכתב התביעה לקבלת 8 סעדים שונים ובהם קבלת סך של 46,715 ש"ח, מסמכים, דיווחים וחשבוניות. בסעיף 9 לכתב התביעה עתרה המבקשת לפיצול סעדים וביקשה " לשמור על זכותה להגיש תביעות מתאימות כנגד הנתבע, לאחר שיומצאו לה המסמכים ויתבררו העובדות, לרבות תביעות להחזר כספים, להחזר שכ"ט וכן תביעות בגין רשלנות מקצועית".

            במהלך ניהול התביעה הורה בית-משפט קמא לעו"ד פרדס, שהיה בא כוחה של המבקשת במועדים הרלוונטיים, להגיש תצהיר עדות ראשית " כדי להבהיר את התמונה הנוגעת לסכסוך שבין הצדדים".

2.         לאחר הגשת תצהירו של עו"ד פרדס הגישה המבקשת בקשה לתיקון כתב התביעה. על-פי האמור בתצהירו של מיופה כוחה, מר נחום טובי, התומך בבקשה, בעקבות הגשת תצהירו של עו"ד פרדס התברר כי ברשותו חומר רב אשר לא הועבר למבקשת כאשר עו"ד פרדס חדל מלייצגה. חומר זה נמסר לבא כוחה הנוכחי של המבקשת. מן החומר התברר, לפי הטענה, כי בשנים 1998-2000 שלח עו"ד פרדס מכתבים רבים אל המשיב וביקש ממנו להעביר לידיו קבלות וחשבוניות בגין התשלומים שקיבל מן המבקשת וכן פירוט עבור מה שולמו. המדובר בסכום כולל של 93,221$. עוד נאמר בבקשה, כי ב"כ המשיב מסר למבקשת עד כה במסגרת הליך גילוי מסמכים חשבוניות בסך 10,300$. כמו כן, הוחזר לה סכום של 39,500$. אשר ליתרה, בסך 43,421$ ביקשה המבקשת לתקן את כתב התביעה, ולאפשר לה לתבוע את השבתו, כך שיהא על המשיב לשלם לה סך של 334,116 ש"ח ולא סך של 46,715 ש"ח, כפי שנתבע לכתחילה.

            המשיב התנגד לבקשה לתיקון כתב התביעה וטען, בין היתר, כי קבלת הבקשה לתיקון כתב התביעה תפגע בזכותו לטעון טענת התיישנות, שכן התשלומים בהם מדובר נעשו לפי הטענה בשנת 1995 והתביעה בגינם התיישנה בשנת 2002. אם יותר התיקון, תיהנה המבקשת מהפסקת מרוץ ההתיישנות עם הגשת התביעה המקורית ותקופח זכותו של המשיב לטעון להתיישנות ביחס לסכום התביעה המתוקן.

3.         בית-המשפט לא איפשר למבקשת להגיב לתשובת המשיב והחליט בבקשה על-יסוד הבקשה והתשובה לה, בלבד. בהחלטה מיום 7.9.04 החליט בית-המשפט " שבשלב זה לא תינתן החלטה סופית בבקשה לתיקון כתב התביעה, עד אשר התובעת או מי מטעמה ייתן תצהיר מפורט ובו התייחסות פרטנית לשאלה באילו מועדים נעשו תשלומים על-ידי התובעת בגין התיקים הנ"ל ובאיזה סכומים... בנסיבות העניין ולמרות האמור בסעיפים 6(א) ו- (ב) דלעיל, ומתוך מגמה לאזן בין צרכי התובעת והבאת השאלות שהן באמת שנויות במחלוקת בין הצדדים, ובין צרכיו של הנתבע, כבר בשלב זה הנני קובע שרק אותם תשלומים שנעשו לאחר 9/97 ניתן יהיה לתבוע בגינם בכתב תביעה מתוקן". בית-המשפט הורה למבקשת להגיש תצהיר כאמור וטיוטת כתב תביעה מתוקן, אשר יכלול רק אותם תשלומים שלא התיישנו, עד לתאריך 1.10.04.

            המבקשת פנתה לבית-המשפט בבקשה לקבל לידיה את תשובת המשיב ולהגיש את תגובתה. בהחלטה מיום 23.9.04 קבע בית-משפט קמא, כי רק לאחר שהמבקשת תמציא את התצהיר האמור בהחלטה המקורית מיום 7.9.04 יהיה מקום לאפשר הגשת תגובה.

4.         מכאן הבקשה לרשות ערעור שבפני.

            בבקשה טוענת המבקשת, כי שומה היה על בית-משפט קמא להימנע ממתן החלטה בבקשתה לתיקון כתב התביעה בטרם יאפשר לה למצות את זכותה להגיב על תשובת המשיב, כמצוות התקנות. לו ניתן היה הדבר בידה, היתה המבקשת טוענת, בין היתר, כי טענת המשיב לפיה יום היווצרות העילה לצורך מניין תקופת ההתיישנות הוא המועד שבו קיבל ממנה את הכספים, איננה  נכונה, " שהרי כל עוד לא קבלה המבקשת מן הנתבע, למרות בקשותיה החוזרות ונשנות, דו"ח כספים, הסברים וחשבוניות, המפרשים מה נעשה בכספה, לא נולדה העילה, שהרי יתכן שהמשיב עשה שימוש ראוי בכספי המבקשת". עוד נטען, כי המבקשת היתה מגייסת לצידה את הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) בדבר התיישנות שלא מדעת וטוענת, כי נעלמו מידיעתה העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בה ושאף בזהירות סבירה לא יכולה היתה למנוע אותן. לפיכך, לטענתה, יש למנות את תקופת ההתיישנות רק מן המועד שבו התקבלו החשבוניות שהוציא המשיב בסכום כולל של 10,300$, שאז נולדה עילת התביעה להשבת הסך של 43,421$, שלא הוצאו בגינו חשבוניות ושלא הושב למבקשת.

            המשיב טוען, כי יש לדחות את הבקשה ובתגובתו חזר על הטענות שטען בפני הערכאה הראשונה במענה לבקשה לתיקון כתב התביעה.

5.         החלטתו של בית-משפט קמא מיום 7.9.04, על-פי האמור בה, איננה "החלטה סופית" בבקשה לתיקון כתב התביעה. עם זאת, ראה בית-המשפט לבחון את אפשרות התיקון אך בנוגע לתשלומים שנעשו לאחר 9/97, וזאת על-מנת שלא לקפח את המשיב בכך שיוספו לכתב התביעה, על דרך תיקונו, רכיבים שעילת התביעה לגביהם התיישנה במועד התיקון. במובן זה החלטתו של בית-המשפט "סופית", שכן בית-המשפט מנע מראש את האפשרות לכלול בכתב התביעה המתוקן תביעה להשבתם של סכומים ששולמו על-ידי המבקשת למשיב אחרי  9/97.

6.         מן הבחינה הדיונית, ניתנה החלטתו של בית-משפט קמא בלא שניתנה למבקשת ההזדמנות להגיב על תשובת המשיב. בכך קיפח בית-המשפט את המבקשת ושלל ממנה זכות המוקנית לה על-פי תקנה 241(ג1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. " למגיש בקשה בכתב נתונה הזכות להגיב על תשובת המשיב לבקשה, מכוח תקנה 241(ג1) לתקנות, וזכות זו נשללה מן המבקש. הטענה כאילו המבקש לא היה מוסיף בתגובתו על הטענות שהועלו מלכתחילה בבקשתו, אין בה כדי להשפיע על זכותו הדיונית להגיש תגובה כאמור" (רע"א 8978/04 דן עצמון נ' בנק הפועלים בע"מ - החלטתו של כב' השופט גרוניס מיום 5.12.04). בענייננו, נטענה בתשובת המשיב טענה בדבר התיישנות, ושומה היה על בית-משפט קמא לאפשר למבקשת להגיב עליה על דרך של הגשת תגובה לתשובה.

7.         לגופו של עניין, אכן הכלל הוא כי מקום שמתן רשות לתקן כתב תביעה שולל מהנתבע הגנה בה יכול היה להתגונן מפני התביעה החדשה, בית-המשפט לא יתיר את התיקון שכן המדובר בפגיעה בנתבע שלא ניתן לפצות עליה בחיוב בהוצאות. " ...אם העילה החדשה כבר התיישנה, לא מן המידה להתיר את התיקון, שכן הנתבע יאבד את הגנת ההתיישנות. זו היא דוגמה של פגיעה בבעל דין המונעת מתן רשות לתקן" (ד"ר י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, בעמ' 352). לכן, צדק בית-משפט קמא בסירובו העקרוני להתיר את תיקון כתב התביעה על דרך של הוספת רכיבים שהתיישנו. ואולם, תרגומה של קביעה עקרונית זו לכלל מעשה אינו מוביל בהכרח לקביעתו הנוספת של בית-משפט   קמא, כי המבקשת תוכל לתבוע אך השבתם של תשלומים שנעשו לאחר 9/97 (היינו, שבע שנים לפני מועד הדיון בבקשה לתיקון כתב התביעה ב- 9/04).

8.         אשר לכך, יש להעיר שניים אלה: ראשית, סעיף 2 לחוק ההתיישנות קובע, כי " תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות". סעיף 6 לחוק האמור מורה, כי " תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". היינו, "היום שבו מתגבשות העובדות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על-ידי החייב" (ע"א 3599/94 יופיטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נ(5) 423, 429). מהו היום שבו נולדה עילת התובענה? על כך חוק ההתיישנות אינו משיב. " את התשובה לשאלה זו יש לחפש בדין המהותי שבו מעוגנת זכותו של התובע" (ע"א 9371/00 אלבשארה לעידוד תיירות בע"מ נ' קוסטודיה פרנציסקנה דה טרה סנקטה, פ"ד נו(4) 798, 803). כמו כן, " מועד התגבשותה של עילת תביעה לצורך התיישנות אינו נושא משמעות טכנית, אלא הוא ניזון ממגמות העומדות ביסוד מוסד ההתיישנות, תוך נסיון לאזן ביניהן" (רע"א 6658/00 גמאל אבו רוקן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נה(4) 66, 71). כך, למשל, עילת תביעה על-פי דיני החוזים נוצרת עם שכלול ההפרה (ע"א 3599/94 הנ"ל, בעמ' 430); הזכות להשבה מתגבשת באותו מועד שביטול החוזה משתכלל בו (ע"א 9371/00 הנ"ל, בעמ'   806); בתחום דיני הנזיקין יש להפנות להוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הקובעת כי מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על-ידי מעשה או מחדל, היום שבו נולדה עילת התובענה הוא היום שבו ארע אותו נזק, ואם לא התגלה ביום שארע - היום שבו התגלה הנזק (אלא אם כן חלפו עשר שנים מיום ארוע הנזק) (ראה: בע"מ 8098/04 פלונית נ' פלונים, החלטתו של כב' השופט רובינשטיין מיום 4.11.04 והאסמכתאות המובאות שם).

            עינינו הרואות, כי קביעת היום שבו נולדה עילת התביעה היא עניין מורכב, המושפע בראש ובראשונה מהוראות הדין המהותי שהתובע טוען לזכות מכוחו. בענייננו, קבע בית-המשפט כי זכות התביעה של המבקשת להשבתם של סכומים ששולמו לפני 9/97 התיישנה. דא עקא, העילה להשבתם של אותם סכומים לא נוצרה במועד תשלומם, אלא במועד מאוחר יותר כאשר התברר למבקשת, לטענתה, כי המשיב לא נהג כדין ביחס לכספים שקיבל ממנה. מועד זה, כמו גם עילת התביעה המדויקת שהמבקשת טוענת להשבה מכוחה אינם מתחוורים מתוך עיון בכתבי הטענות, ואולם ברור כבר בשלב זה, שעצם תשלומם למשיב של הסכומים שהמבקשת תובעת את השבתם אינו מקים עילת תביעה להשבתם, אלא אירועים מאוחרים יותר. לכן, נפלה טעות בהחלטתו של בית-משפט קמא אשר קבע קטגורית שלא ניתן יהיה לתבוע בגינם של תשלומים ששולמו לאחר 9/97.

            שנית, המבקשת טוענת לחלותן של הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות. על התובע המבקש להאריך את תקופת ההתיישנות לטעון ולהוכיח, כי נעלמו ממנו " העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן". במקרה כזה, "תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה" (ראה: ע"א 7261/97 שרבני נ' חברת האחים שבירו בע"מ, פ"ד נד(4) 464, 474). בענייננו, לא ניתנה למבקשת ההזדמנות לטעון ולהוכיח כי היא עומדת בתנאים הקבועים בסעיף 8 לחוק ההתיישנות. תובע אשר מבקש לטעון כי תביעתו לא התיישנה על-פי הוראות סעיף 8 הנ"ל - שומה עליו להגיש כתב תשובה ולהביא בו את העובדות המבססות את טענתו (ע"א 7261/97 הנ"ל, שם). בענייננו, "כתב התשובה" שעל המבקשת היה להגיש, על דרך של אנלוגיה, הוא התגובה לתשובת המשיב לבקשה לתיקון כתב התביעה. ואולם, בית-משפט קמא נתן את החלטתו לפני שניתנה למבקשת ההזדמנות להגיב על טענת ההתיישנות, ולכך התייחסנו לעיל.

9.         בהחלטתו מושא הבקשה לרשות ערעור הורה בית-משפט קמא למבקשת להגיש תצהיר מפורט ולכלול בו התייחסות לסכומים ששולמו ואשר השבתם מתבקשת במסגרת הבקשה לתיקון כתב התביעה. בית-המשפט הורה, כי לא ייכללו בתצהיר סכומים ששולמו לפני 9/97. הוראה זו בהחלטתו של בית-משפט קמא יש לבטל, שכן, כפי שהובא לעיל, העילה להשבתם של אותם תשלומים איננה עצם תשלומם אלא אירועים שקרו לאחר מן ואשר הקימו למבקשת, לטענתה, זכות להשבה.

            מאחר שנושאים אלה, היינו, עילת התביעה ומועד היווצרותה לא התבררו כדבעי בפני הערכאה הדיונית, על המבקשת לכלול בתצהירה פרטים נוספים גם בנושאים אלה.

            לא למותר להזכיר, כי על בעל דין המבקש לתקן כתב טענות להסביר, בתצהיר ערוך כדין, מדוע נשמטו הפרטים אותם הוא מבקש להוסיף מכתב טענותיו המקורי. אם לא עשה כן, דין בקשתו להידחות (רע"א 1807/04 שרית ביטון (רגב) נ' "מנורה" חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2004(2), 1157). בית-משפט קמא הורה למבקשת להגיש תצהיר מפורט בתמיכה לבקשה לתיקון כתב התביעה, ובכך צדק. ואולם, כפי שהובא לעיל, הפירוט הנדרש איננו דווקא בדבר התאריכים בהם נעשו התשלומים, אלא בדבר העובדות המקימות את התביעה ומועד היווצרותה.

            לאחר הגשת התצהיר, כאמור, יוכל בית-משפט קמא להמשיך ולדון בבקשה לתיקון כתב התביעה.